נולדתי ב-1956, ארה"ב. עליתי לארץ בשנת 1978. אני נשוי ואב לשלושה.

גרשון בסקין

אני בעל תואר שלישי ביחסים בין-לאומיים. בעבודת המחקר שלי עסקתי בסוגיית הריבונות והטריטוריה בעתיד ירושלים.

בנעוריי בניו יורק הייתי חניך פעיל ומדריך בתנועת הנוער הציונית יהודה הצעיר, ובה הוכשרה הקרקע הרעיונית לעלייתי לישראל. בתנועה חונכתי וחינכתי לציונות מתוך גישה שהעלייה לישראל והחיים בה אינם רק שינוי כתובת אלא הם שינוי מהותי בחיים ומשמעותו ממוקדת בתרומה לחברה ולמדינה. כבר באותן שנים זיהיתי את עניין יחסי ישראל-ערב כסוגיה המרכזית המשפיעה על עמנו במדינתו, ובתחום זה רציתי לתרום את תרומתי.

מאז ועד היום, זה 30 שנה שאני מקדיש את כל כולי לעשייה ציבורית בתחום היחסים בין יהודים לערבים בארץ ולפלסטינים בשטחים.

בעלותי ארצה שהיתי שישה חודשים בקיבוץ ברקאי במסגרת ניצני שלום, ולאחר מכן חייתי שנתיים בכפר קרע בוואדי ערה, ובהן עסקתי בהתנדבות בהוראת אנגלית בבתי ספר, בפיתוח תכנית שנתית להכשרת מדריכים צעירים (מד"צים) והדרכתם, בארגון מפגשים של בני נוער יהודים וערבים באזור; ולמדתי להכיר לעומק את החיים בחברה הערבית.

בסיום השנתיים בכפר קרע, עברתי בשנת 1981 לירושלים ושכנעתי את ראש הממשלה דאז מנחם בגין ואת שר החינוך זבולון המר לקבל אותי לעבודה בתפקיד שהצעתי כמתאם פעולות חינוך בין מערכות החינוך היהודית והערבית במדינת ישראל. בכך הייתי עובד המדינה הראשון שמונה לעסוק בשיפור היחסים בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל.

כשנה וחצי לאחר מכן יזמתי והקמתי במשרד החינוך את המכון לדו-קיום יהודי-ערבי, וניהלתי אותו 6 שנים. בשנותיי במכון זה בניתי והפעלתי בין השאר תכניות לימוד בנושאי הדו-קיום והדמוקרטיה, קורסים לעובדי מדינה הנותנים שירות למגזר הערבי, מודלים למפגשי נוער יהודים וערבים.

שירות צבאי
בזכות עבודתי במשרד החינוך, גייס אותי בשנת 1983 קצין חינוך ראשי לצוות חשיבה להתמודדות עם התגברות הגזענות בחברה הישראלית בכלל ובצה"ל בפרט. בצוות זה פיתחנו תכניות להכשרת קצינים בקורסי חובה במדרשה לחינוך מפקדים, ובה שירתתי במילואים קרוב ל-20 שנה.

עם פרוץ ההתקוממות העממית באינתיפאדה הראשונה, כאשר הבנתי כי המנהיגות הפלסטינית המקומית זנחה את חלומה למחוק את מדינת ישראל והגיעה להכרה כי יש לדרוש את סיום הכיבוש ולעשות שלום עם מדינת ישראל על בסיס שתי מדינות לשני עמים, החלטתי לפעול בחזית השלום עם הפלסטינים. בתחילת 1988 הקמתי יש מאין את מכון ישראל-פלסטין למחקר ולמידע (איפקר"י – (IPCRI, ומאז אני מנהלו הישראלי לצד מנהל פלסטיני, היום – חנא סניורה. זהו הארגון הישראלי-פלסטיני היחיד שיש בו שותפות אמת בין המנהלים ובין שאר העובדים משני העמים, וכל אלה פועלים מתוך מחויבות עמוקה לחיפוש אחר פתרון לסוגיות שונות שבסכסוך. הנחת היסוד המנחה אותנו היא שיש לחלוק את הארץ: "שתי מדינות לשני עמים".

ב-20 שנותיי באיפקר"י יזמנו והפעלנו מגוון של פעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים (ובאחדים השתתפו גם נציגים ממדינות ערב אחרות שבאזורנו): פרויקטים, מפגשי מומחים, כינוסים אקדמיים, השתלמויות מורים. בעקבות פעילויות אלה הגשנו לקובעי החלטות מאות מסמכים של הצעות למדיניות מקדמת שלום, בתחומים כמו חינוך לשלום, איכות הסביבה, כלכלה, אסטרטגיה, ביטחון, עתיד ירושלים, גבולות, פליטים, ואחרים. הרעיונות שהעלינו במסמכי העמדה שלנו השפיעו לא אחת על מדיניות הממשלה ותרמו לקידום תהליכים בתחומים האמורים.

בשנים 1993–1996 שימשתי יועץ מיוחד לצוות מודיעיני שהקים ראש הממשלה יצחק רבין – כדי לשקף את הלכי הרוחות אצל הפלסטינים ולהציע רעיונות לקידום תהליך השלום.

בשנים 2001-2000 הייתי חבר בצוות מומחים של ראש הממשלה אהוד ברק בנושא המו"מ על ירושלים לקראת שיחות טאבה שנערכו בינואר 2001.